כותב רבי נחמן מברסלב :

"וצריך כל אדם לרחם מאוד על בשר הגוף ,להראות לו מכל הארה ומכל השגה שהנשמה משגת, שהגוף ידע גם כן מזאת ההשגה ,בבחינת "ומבשרך לא תתעלם "-מבשרך דיקא ,שלא תעלים עיניך מלרחם על בשר גופך, כי צריכים לרחם מאוד על הגוף לראות לזככו ,בכדי להודיע לו מכל הארות והשגות שהנשמה משגת ..."

 

רבי נחמן מדבר על קשר חשוב שיש לפתח, שיח שלם בין הגוף לנשמה, היות והנשמה רואה ומשיגה דברים עליוניים

והיא רוצה לספר אותם לגוף, הגוף צריך שיהיה ראוי להשגה זו ולכן צריך להיזדכך להיטהר ולהישמר כדי שיהיה ראוי וקרוב למדרגת הנשמה, כך יוכל לשמוע את הסודות של הנשמה. וזאת משום שכאשר הנשמה נמצאת בנסיגה ובירידה, הגוף מזכיר לה את כל ההשגה שלה וכך היא יכולה לחזור למדרגתה .

 

זהו שיח מרתק על גוף ונשמה שלא יכולים זה בלעדי זה...

כך גם ריקודו של היהודי לא יכול ללא כוונת ליבו לשמים ,לא יכול להניע את ידיו ורגליו אם לא יהיה זה בכח ההשגה של נישמתו.

 

 

אמַר הָעוֹלָם לא טָעֲמוּ אוֹתִי כְּלוּם עֲדַיִן.

אִלּוּ הָיוּ שׁוֹמְעִין רַק תּוֹרָה אַחַת שֶׁאֲנִי אוֹמֵר עִם הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד שֶׁלָּהּ, הָיוּ כֻּלָּם בְּטֵלִים בְּבִּיטּוּל גָּמוּר.
הַיְנוּ כָּל הָעוֹלָם. כֻּלּוֹ אֲפִילּוּ חַיּוֹת וַעֲשָׂבִים וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם
הַכּל הָיוּ מִתְבַּטְּלִין בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ מִגּדֶל עצֶם הַתַּעֲנוּג הַמֻּפְלָא וְהַמֻּפְלָג מְאד מְאד.
וְאֶפְשָׁר לַהֲבִינוֹ
כִּי מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ נִגּוּן וְרִקּוּד
הִנֵּה מִי שֶׁמְּנַגֵּן מִטֶּבַע הַנִּגּוּן שֶׁנִּמְשָׁךְ נֶפֶשׁ הַשּׁוֹמֵעַ אַחַר הַנִּגּוּן

וּמִתְבַּטֵּל בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ אַחַר תְּנוּעוֹת הַנִּגּוּן כְּפִי כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁל הַנִּגּוּן
כְּפִי מַה שֶּׁיֵּשׁ כּחַ לְאוֹתָהּ הַתְּנוּעָה לְשַׁבֵּר וּלְעוֹרֵר הַנֶּפֶשׁ לְהַמְשִׁיכָהּ אַחֲרֶיהָ.
מִכָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁיָּכוֹל לְרַקֵּד שֶׁיִּהְיֶה הָרִקּוּד מְכֻוָּן מַמָּשׁ כְּפִי תְּנוּעַת הַנִּגּוּן.
כִּי יֵשׁ תְּנוּעוֹת בְּכָל אֵיבָר וְאֵיבָר שֶׁשַּׁיָּךְ לִתְנוּעוֹת הַנִּגּוּן
שֶׁאֵצֶל זאת הַתְּנוּעָה צְרִיכִין לְנַעְנֵעַ בְּראשׁוֹ אוֹ לִכְפּל עַצְמוֹ
וְכַיּוֹצֵא בִּשְׁאָר אֵיבָרִים וּבָרַגְלַיִם
שֶׁצְּרִיכִין לַעֲשׂוֹת תְּנוּעָה בְּגוּפוֹ וּבְרַגְלָיו כְּפִי תְּנוּעוֹת הַנִּגּוּן מְכֻוָּן מַמָּשׁ.
וּבִפְרָט מִי שֶׁמְּנַגֵּן נִגּוּן עִם דִּבּוּרִים, וְשִׁיר
שֶׁמְּסַדֵּר שִׁיר וְדִבּוּרִים עִם תְּנוּעַת הַנִּגּוּן
שֶׁהַשִּׁיר וְהַדִּבּוּרִים שַׁיָּכִים בְּכִוּוּן גָּדוֹל לְהַנִּגּוּן
שֶׁמִּשְׁקַל הַשִּׁיר מְכֻוָּן מַמָּשׁ כְּפִי נְעִימוּת הַנִּגּוּן
וְגַם הָרִקּוּד מְכֻוָּן מַמָּשׁ כְּפִי נְעִימוּת הַנִּגּוּן וּמִשְׁקַל הַשִּׁיר כִּי כֻּלּוֹ אֶחָד
כְּשֶׁזּוֹכִין לִשְׁמעַ נִגּוּן כָּזֶה עִם שִׁיר וְדִבּוּרִים וְעִם רִקּוּד כָּזֶה שֶׁכֻּלָּם שַׁיָּכִים זֶה לָזֶה בְּכִוּוּן גָּדוֹל מַמָּשׁ
כִּי הַדִּבּוּרִים דְּהַיְנוּ הַשִּׁיר וְהַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד כֻּלּוֹ. אֶחָד מַמָּשׁ
כְּשֶׁזּוֹכִין לִשְׁמעַ זאת
אֲזַי מִתְבַּטְּלִים מַמָּשׁ בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ מִגּדֶל עצֶם הַתַּעֲנוּג הַמֻּפְלָא.
וְזֶהוּ הַתַּעֲנוּג הַגָּדוֹל מִכָּל הַתַּעֲנוּגִים וְאֵין תַּעֲנוּג גָּדוֹל מִזֶּה
וּמִי שֶׁלּא טָעַם זאת אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מִתַּעֲנוּג.
אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה זאת
כִּי גַּם בָּעוֹלָם הַבָּא אֵין הַכּל זוֹכִין לִשְׁמעַ וְלִרְאוֹת זאת רַק מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְכוּ'.
וְאֵלּוּ הָעוֹמְדִים סְבִיבוֹ אֵין יְכוֹלִין וְיוֹדְעִין מַה לַּעֲשׂוֹת
רַק יֵשׁ לָהֶם כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהִשְׁתּוֹקְקוּת נִפְלָא מֵעצֶם הַתַּעֲנוּג
וְהוּא עוֹמֵד בְּאֶמְצַע וְעוֹשֶׂה כַּנַּ"ל
[וְהָבֵן הָעִנְיָן הֵיטֵב כִּי אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר זאת בִּכְתָב.
וּמִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ נִגּוּן וְרִקּוּד יוּכַל לִשְׁמעַ מְעַט בְּלִבּוֹ

עצֶם נְעִימוּת ענֶג וְהִשְׁתּוֹקְקוּת הַנַּ"ל בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ עַד שֶׁמִּתְבַּטְּלִים לְגַמְרֵי וְהָבֵן].
גַּם כָּל מִי שֶׁסָּמוּךְ וּמְקרָב יוֹתֵר נַעֲשֶׂה אֶצְלוֹ כָּל הַתְּנוּעוֹת מִמֵּילָא
כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ בַּמָּשָׁל הַנַּ"ל
שֶׁמִּי שֶׁסָּמוּךְ יוֹתֵר אֶל הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד וּמֵבִין בְּיוֹתֵר
נַעֲשִׂין אֶצְלוֹ מִמֵּילָא כָּל הַתְּנוּעוֹת שֶׁל הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד מֵחֲמַת גּדֶל הַתַּעֲנוּג.
כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁכְּשֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ נִגּוּן וְרִקּוּדִים מֵחֲמַת הַתַּעֲנוּג שֶׁנִּמְשָׁךְ אַחַר הַנִּגּוּן
הוּא עוֹשֶׂה אַחֲרָיו גַּם כֵּן אוֹתָן הַתְּנוּעוֹת וְהוּא מְנַגֵּן וּמְרַקֵּד גַּם כֵּן קְצָת
כִּי נַעֲשֶׂה אֶצְלוֹ מִמֵּילָא תְּנוּעוֹת הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד.
כְּמוֹ. כֵן כְּשֶׁמְּקרָב יוֹתֵר אֶל הַקְּדֻשָּׁה
כָּל מַה שֶּׁסָּמוּךְ יוֹתֵר אֶל הַתּוֹרָה וְהַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד נַעֲשֶׂה גַּם כֵּן אֶצְלוֹ הַתְּנוּעוֹת שֶׁל כָּל הַנַּ"ל שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה מִמֵּילָא.
כָּל זֶה שָׁמַעְתִּי בְּעַצְמִי
וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שָׁמַעְתִּי שֶׁאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן
[אִלּוּ הָיוּ שׁוֹמְעִין רַק תּוֹרָה אַחַת שֶׁאֲנִי אוֹמֵר עִם הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד שֶׁלָּהּ

הָיוּ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִתְבַּטְּלִין בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ]
וְחָזַר וְשָׁאַל [מָה אָמַרְתִּי ? ]
וְהֵשִׁיב לוֹ הָרַב רַבִּי נָתָן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁאָמַר כְּכָל הַנַּ"ל
וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה
[מָה אַתָּה סוֹבֵר] אֲפִילּוּ חַיּוֹת וַעֲשָׂבִים וְכוּ' !

 

אומר רבי נחמן מברסלב שישנה מציאות של אחדות גדולה ועצומה שלא רק בני אדם יכולים לחוש אותה אלא אפילו חיות ועשבים. ומציאות זו של אחדות יכולה להתקיים כאשר יש שלמות של דיוק בין הפנימיות והחיצוניות של האדם.

כאשר אדם מדבר את אותיות התורה (את כוונת הלב שלו לבורא יתברך )ומצרף אליהן ניגון ותנועת אברים, אזי ניתן להיכלל בשלמות הבריאה, באחדות שבין המחשבה לדיבור, בהתכללות כל האברים, וזה הרגע הוא התענוג הגדול מכל, זהו רגע של ריקוד אמיתי ושלם שאין בו שום חיסרון שגם חיות ועשבים היו עוצרים ונפעמים מעוצמתו.